התערבות רב מקצועית ובהתאם למאפיין התרבותי, אמונה ביכולותיו של הילד, וגישה של מניעה – פתרון רב עוצמה
ישנם מספר שלבים הכרחיים על מנת להביא לצמצום בהיקף המתפשט של הפרעות הקשב והריכוז, אך ראשית יש להתחיל את כל התהליך בשינוי הגישה עצמה כלפי הילד.
הדבר יכול להצליח רק כאשר ההורים ובעיקר אנשי החינוך והטיפול יצאו קודם כל מתוך נקודת הנחה שמצבו של הילד (כפי שהוא נראה לכולם), הוא תוצר טרגי של כל הנסיבות שפורטו בפוסטים הקודמים, והוא עצמו – לא שורש הבעיה, ולא אותו צריך לתקן על ידי מתן תרופות כדי שירגע.
ומעבר לכל האבחונים עצמם שהילד עבר וכל הקשיים המתגלים, עליהם להשתדל להאמין ביכולתיו שלו, ובמקביל להתחיל לטפל בזה אחר זה בכל התחומים בהם נגענו בפוסטים הקודמים. אז יוכלו הם לראות שיפור ושינוי במצבו של הילד מכל הבחינות – ההתנהגותי, הרגשי, החברתי והאקדמי.
לצורך כך ישנה אחריות מצד כמה גורמים:
1. ראשית, על ההורים לדאוג לקבל הדרכה הורית לחינוך נכון והקניית משמעת ושימת גבולות לילדים, והמערכת הטיפולית מצידה שתסייע להם במתן הדרכה מקצועי שכזה – כך לדוגמא תוכלו לקרוא למשל בכתבה: פיתוח ישראלי: טיפול בהפרעות קשב כבר בגיל 4.
2. עד כמה שניתן מצד ההורים – לרשום את הילד לחוגים ששמים דגש על קואורדינציה ושיווי משקל, שיוציאו בהם אנרגיה, ואם הדבר קשה מהבחינה הכלכלית, אז לא לוותר על זה, ולתת לילדים לעשות זאת באמצעות השימוש במתקנים שבגינות הציבוריות, במשחקי הכדור למיניהם עם החברים, ובמקביל, שימשיכו כל אחד במידת הצורך שלו, בטיפולים ההתפתחותיים הנדרשים מחוץ לבית הספר.
3. ישנה אחריות גם מצד מערכת החינוך לדאוג לקבל וליישם את ההדרכה החינוכית המתאימה להם – כיצד עליהם לפעול במסגרות החינוכיות, כיצד עליהם לנהל את הכיתה/גן ולהתמודד עם בעיות משמעת.
4. בנוסף על מערכת החינוך לדאוג למתן תגבור ועזרה אקדמית לכל מי שצריך, ושינתן במסגרת יום הלימודים עצמו, ולא מכיסם הפרטי של ההורים, שכן ידי רבים אינה משגת -כלומר, יש לתת לילדים את כל העזרה האקדמית, ההתפתחותית, החברתית והרגשית במסגרת בית הספר ובמימונו של משרד החינוך, כל אחד בהתאם לקושי שלו, וכל זאת במסגרת מודל טיפולי-התפתחותי רב תחומי ובהתאם לכל אותם המאפיינים תרבותיים בהם הילדים חיים ומתחנכים.
והעזרה תהיה בההוראה מתקנת, באסטרטגיות למידה ובכל קושי אקדמי אחר שעולה, כל אחד בהתאם לצרכיו. ותרומתם של ההורים תהיה – האחריות מצידם להמשיך לעבוד עם ילדיהם בבית על נושאים אלו בבית באופן של חזרה על החומר הנלמד. ובמקרה של אוכלוסייה יותר חלשה ו/או של עולים חדשים ו/או משפחות שטרם למדו את השפה העברית, על משרד הרווחה לתרום בהקצאת חונכים שיוכלו לעזור לאותם ילדים בשעות שאחרי בית הספר.
והרי לא יתכן, שבשל כך שהמדינה תבחר להתנער מאחריותה לספק לילד כל זאת, ועקב כך יתגברו קשייו ולא ימצא את עצמו על ספסל הלימודים, ו/או בשל כך שההורים ו/או המורים לא יקבלו את ההדרכה המתאימה ו/או שלא יפעלו בהתאם אליה ובצורה רצינית ועקבית, התוצאה תהיה על גבו של הילד.
והיא תבוא לידי ביטוי בשל כך שלא יתמודדו נכון עם הילד מבחינת גבולות ומשמעת, ושהוא גם ימשיך לצבור פערים לימודיים וקשייו רק יחריפו, ואולי אף יצטרך להתחיל טיפול תרופתי שיעזור לו להירגע וללמוד, וכל זאת מאחר והוריו לא יודעים כיצד לנהוג איתו ו/או מערכת החינוך שלא רוצה או לא יכולה להרשות לעצמה להתמודד איתו.
5. נוסף על כך, על משרד החינוך לפעול לשנות את האופן בו מועבר החומר היבש לתלמידים, ולהעבירו בדרך יותר ידידותית, חוייתית, בצורה של משחק או לימוד תוך כדי תנועה.
6. כמו כן, על מערכת החינוך להשכיל להבין מצידה שישנם טיפוסי למידה שונים בקרב התלמידים שלה, ולא כולם קולטים את החומר באותו ערוץ ובאותו האופן כי אחרי הכל אנו מדברים על בני אדם, ושונים הם האחד מהשני.
ולכן ההתייחסות שבאה לידי ביטוי באופן מאוד אחיד של הגשת מקצוע ההוראה, מבלי לקחת בחשבון שיש להעביר את החומר בכמה אופנים בהתאם ללומד עצמו, הוא שגוי ביסודו, כי הילדים הם לא פורמט אחיד – סגנונות הלמידה של התלמידים הם שונים, ויש חשיבות לתלמידים עצמם גם להבין זאת ולהיעזר בכך.
אם מערכת החינוך תפעל לשם זה ותבנה מודל – אב טיפוס של מערכי שיעור, שיאפשרו למורים עצמם להיעזר בו בבניית מערכי השיעור בהתייחס למאפיינים השונים של תלמידיהם /או לכל הפחות להציע דרכי התמודדות שונים בהקשר של העברת חומר הלימוד עם אותם תלמידים שזקוקים לכך, וכל זה יהיה בשילוב חדשנות בהוראה, אז התמונה שתתקבל בכיתה תהיה שונה.
כל אלו יתרמו מאוד להפנמת החומר ויגבירו גם את המוטיבציה של הילדים ללמוד ובכלל להגיע לבית הספר, ובהקשר לכך מצאתי כתבה שבדיוק מדברת על זה ותומכת גם במה שכתבתי בפוסט הראשון בסדרת הפוסטים האלה, על הילדים של היום שהם הרבה יותר מפותחים ומתוחכמים מהילדים של פעם – משאית זבל כמרחב לימוד: דור ה-Z מתקשה לשבת בכיתה ולהקשיב במשך שעה.
זהו תהליך שכאמור מוצאים אותו כבר מיושם בכמה בתי ספר, אבל בהדרגה, ורצוי כמה שיותר מהר עליו להתפשט לשאר בתי הספר ברחבי הארץ.
7. מרכיב נוסף מאוד משמעותי שיש לתת עליו את הדעת הוא בהורדת שעות מסך מהטלפון הסלולרי, מחשב, טלויזיה והטאבלטים, בעיקר במסגרת הביתית וגם במסגרת הבית ספרית.
אם מערכת החינוך לא רוצה להוריד את שעות המסך אליהם חשופים הילדים בבית הספר כי הם רוצים לצעוד עם הקידמה, לכל הפחות יש צורך משמעותי בהגברת הפעילות הספורטיבית בשעות של בית הספר, ומצד ההורים – בשעות של אחרי בית הספר – בצמצום או הגבלת שעות המסך הרבות, אי חשיפתם לתכנים אלימים ועידוד של פעילות ספורטיבית בצורת חוגים ו/או עם חברים.
8. כמו כן, חשוב לא פחות – התייחסות מאוזנת יותר (עד כמה שניתן) מבחינת התזונה – לא הרבה מזון מעובד, תזונה שמשלבת ירקות ופירות, ולגבי מזונות עתירי סוכר – אני לא נגד, אלא רק לא הרבה מידי, וגם באותו האופן לא הרבה מידי ואם אפשר לצמצם עד כמה שאפשר מזונות עתירי צבעי מאכל, מלח. בנוסף, לשים לב לרגישויות מסוימות שעלולות להיות – גלוטן, חלב.. .
ילדים לא צריכים לצרוך משקאות ממותקים כל כך ולא משקאות המכילים קפאין – אייסקפה למיניהם שהורים נותנים לילדיהם, קולה וכיוצ"ב. זה באמת תחום רחב כל מה שקשור בתזונה, ולא פשוט ליישום, ואני בהחלט שאינני מומחית כלל ועיקר בנושא, אבל דעתי בקיצור – שמילת המפתח היא תזונה מאוזנת – מכל דבר קצת.
8. הקפדה על שגרה של מספיק שעות שינה בהתאם לגיל הילד, ולא פחות חשוב מזה – גם איכות שינה שלא כוללת שימוש בטלוויזיה לפני השינה או עם השינה, הם מרכיבים חשובים ומשמעותיים מאוד שנחוצים מאוד לגופו של הילד, ומשום מה, נראה שהורים רבים לא מייחסים לכך חשיבות גדולה. אך בפועל אי אפשר "לעבוד" על הגוף. הגוף לא שוכח את אותם דברים החיוניים לו, ובהעדרם, הגוף מתחיל לתת את אותותיו בצורות שונות כמו בעייפות מוגברת, בעצבנות יתר, בקושי להתרכז, בקושי להקשיב וכיוצ"ב.
אם דברים אלו ייושמו – שיאמינו בילד, פחות עולם וירטואלי ויותר התנסויות בעולם האמיתי. חינוך מותאם ומתאים מצד ההורים והמורים, הקפדה על שמירת גבולות. מתן עזרה אקדמית ו/או כל טיפול התפתחותי אחר לקשיים קיימים, חדשנות בחינוך, סבלנות כלפיו, פעילות ספורטיבית ותזונה יותר מאוזנת עם פחות סוכרים ואוכל מעובד, כולם אז יִראו שאותם ילדים הם פשוט מתנהגים כמו ילדים נורמליים לכל דבר ועניין, וכל ילד מתנהג בהתאם לטמפרמנט שלו, וזה בסדר גמור!! ואין לו את אותה הפרעת הקשב או את אותה בעיית התנהגות שנִראה היה שיש לו.
ולכל מי שמעוניין, תוכלו לקרא בנושא דומה, מה שכתבתי בפוסט אחר – "על הנחיצות בטיפול התפתחותי רב תחומי במערכת החינוך".
גישה של מניעה – זה כל הסיפור!
ולסיום, או בעצם זו אמורה להיות ההתחלה, הטיפול הכי טוב – גישה של מניעה. יש לאתר את כל הקשיים של הילד שעולים כבר במסגרת הגן וכמובן בבית הספר, תוך התייחסות למרכיבים התרבותיים שאליה הילדים משתייכים, ואשר מתבססים על כלי אבחון מותאמים תרבותית לאותו קהל יעד.
לאחר מכן, כאשר יודעים למפות את הקשיים של הילדים, יש לתת להם -לכל מי שרק צריך גם במסגרת הגן / בית הספר וגם במסגרת הקהילה את אותם החיזוקים שהוא נדרש להם – קלינאית תקשורת, פיזיותרפיה, טיפול רגשי, ריפוי בעיסוק, ייעוץ הקשור לתזונה, סיוע אקדמי כזה או אחר (אם זה כהכנה לכיתה א' ואם זה בתקופת בית הספר), וטיפולים אלטרנטיביים משלימים לאלו 'הקונבנציאנליים' הקיימים, כולל מתן הדרכה להורים במידה והם זקוקים לה.
ישנה חשיבות גדולה ביותר לגישה מניעתית ובכלל זה גם ל"איתור מוקדם של בעיות התפתחותיות בילדים". בכך אנחנו בעצם נותנים הזדמנות שווה לכל הילדים ועוזרים להם להגיע לבית הספר כאשר הבעיות אותם איתרנו בגן כבר מטופלות, ובכך נחסך סבל מיותר להם ולהוריהם, ובעיקר נמנעים נזקים גדולים יותר שעלולים להיגרם לאותם ילדים בשל אבחונים שגויים על רקע תרבותי ו/או על רקעים אחרים שאפשר היה לטפל בהם לפני שהפכו לגדולים יותר כמו השמות בחינוך מיוחד וטיפול תרופתי מזיק, ושאף יעילותו מוטלת בספק.
כעת, לסיום, אני רוצה לתת לכם ההורים/המטפלים/אנשי החינוך וכל מי שחפץ בכך, תמיכה מדעית מסוימת ו/או כל נתון מחקרי אחר עד כמה שאוכל, המביא את הרציונל, את ההסבר שעומד מאחורי הדברים שכתבתי, על מנת לחדד את חשיבות הדברים – "סימוכין ברשת – הפניות לכתבות, סרטונים ומאמרים שונים".