התקופה הזו שמלווה כל משפחה שמתחילה לגלות שיש בעיה עם הילד שלהם – שהוא מתקשה בדברים מסוימים, שהוא לא מתפתח כמו יתר הילדים, היא תקופה מאוד לא פשוטה.

אחרי שהחליטו לעזור ליקירם, והם פונים למכון להתפתחות הילד על מנת לבצע לו אבחון שנועד לאתר את הקשיים ולהציע מענה טיפולי מתאים, הם חווים בקרבם חששות גדולים ותחושה של אי וודאות מעצם טבעו של התהליך, מאחר ואינם יודעים מה צפוי להם בתוצאות האבחון, לאן מועדות פניהם, ובעיקר תחושה שילדם שונה מילדים אחרים במידת מה.

לאחר שההורים קיבלו את תוצאות האבחון ומעוניינים להתחיל את אותם טיפולים התפתחותיים שנועדו לשפר את תפקודו של ילדם, הם בוחרים בכל זאת להישאר במסגרת הקהילתית של התפתחות הילד כי ההוצאה הכלכלית היא גבוהה עד מאוד, תוך שלעיתים, לא תמיד, מלווה אותם הרגשה פנימית לא נוחה של חשש מאיך החברה תראה את ילדם, מה ההורים בגן יחשבו על זה אם יגלו, ולפעמים הם אף נמנעים מלשתף אחרים בכך, ומשתפים בעיקר את משפחתם הקרובה, שכן הם חוששים במידה מסוימת מתיוג ילדם ובכלל מתיוג שלהם כמשפחה "מיוחדת" או שונה.

ישנם הורים, שבמידה ויכולים להרשות לעצמם מהבחינה הכלכלית, יעדיפו לבצע את האבחון בצורה פרטית, ואף ימשיכו, אם יוכלו, באופן פרטי לתת לילדם את אותם החיזוקים שהוא זקוק להם – מרפאה בעיסוק או קלינאית תקשורת וכיוצ"ב, מאותם סיבות – שאין הם רוצים שיסתכלו עליהם כשונים, שיתייגו את ילדיהם,  ואף לא אותם.

קיימים גם מצבים בהם ההורים מתלבטים בשאלה האם מלכתחילה לפנות למכון להתפתחות הילד על מנת לבצע את האבחון מתוך כך שהם מתכחשים או מדחיקים שיש לילד שלהם בעיה, בעיקר אם היא לא ממש מפריעה לתפקודו ואינה ניכרת ממש, ולכן הם לא פונים כלל לקבל עזרה. עד שמגיע השלב שבו הגננת כבר מתערבת ומשוחחת איתם על כך וממליצה להם לפנות למכון להתפתחות הילד, וזה יכול להיות אף כשהילד נמצא כבר בבית הספר.

ואז חלק מההורים בוחרים כן לשתף פעולה בשל ההבנה שזה עלול להיות בעוכריו של הילד, שהרי הוא "רגע" לפני כניסתו לבית הספר והם מתחילים להיות מודאגים ממה יהיה בעתיד, או שאם הילד נמצא כבר בבית הספר ואי אפשר כבר להתעלם מהקשיים, הם אז מחליטים לטפל בכך.

ועדיין חלקם יעשו זאת תוך חשש מסוים כיצד זה ישפיע חברתית על בנם אם זה יוודע לאחרים, ואולי אף יש להם תחושה מסוימת של בושה או נחיתות לעומת הורים לילדים "מוצלחים" אחרים, ובעיקר קיים אצלם החשש של התיוג וההשלכות הרחבות שנובעות מכך.

*כמובן שכל מה שאני כותבת כאן זה מנקודת מבטי בלבד, ולגבי כל אשר כתבתי על ההורים ועל התחושות שמלוות אותם בתהליך – זה נמצא על הרצף של ההרגשה, מי יותר ומי פחות מרגיש כך, אבל אני מאמינה שאין הורה שלא עובר שלב זה או אחר בדרך.

אז מסיבות אלו ובעיקר מתוך הצורך הבסיסי של כל אדם ובעיקר של כל ילד, בשייכות חברתית ובהרגשה של היותו שווה ערך לקבוצת השווים שלו, ובשל הצורך שלו במתן הזדמנות שווה וללא תיוגים כאלה ואחרים, אפילו אם התפתחותו איטית יותר או שונה מהאחרים, מחוייב שיתרחש שינוי בגישה הנוכחית בה נוקט משרד החינוך בטיפולו באותה אוכלוסיה עם לקויות התפתחותיות.

ראשית, הגישה צריכה להיות כזו שאין באמת הבדל מהותי בין אדם לאדם, בין אם הוא סובל מלקות התפתחותית כזאת או אחרת ובין אם התפתחותו היא תקינה. אדם – הוא אדם, הוא אדם!

ולכן, ראוי היום שמשרד החינוך יספק אלטרנטיבה רחבה יותר מזו שמוצעת היום, ושמטרתה – לספק חינוך שווה לכולם, ולהוציא את כל מה שנחשב חינוך מיוחד, חלש, מתקשה, החוצה מהלקסיקון החברתי-החינוכי, ולתת לכל מי שנזקק ליותר עזרה את אותו תגבור שהוא זקוק לו, וכל זה יתקיים במסגרת הבית ספרית.

וחייב משרד החינוך להטמיע בקרב הציבור הרחב את המוטו הזה, בכל אמצעי פרסומי שיכול להעלות על דעתו, שכן החברה נוטה להתייחס בצורה אחרת לכל מי ששונה ממנה, ועל כן יש להנחיל זאת בהיבט הכלל חברתי באופן של העלאת מודעות לכך.

כמו כן, על משרד החינוך לאמץ את השימוש בגישה המניעתית שמטרתה – לאתר עוד בתקופת הגן, כבר מגיל 3 – זמן כניסתם לגן בהתאם לחוק חינוך חובה חינם, את אותם ילדים שמראים קשיים התפתחותיים שונים, ולאפשר לכל משפחה שבה אחד מילדיה או כמה מילדיה אותרו כבעלי קשיים אלו, מתן תמיכה וליווי טיפולי – התפתחותי במימון משרד החינוך, ובתוך המסגרות החינוכיות הרגילות, לצורך התקדמותם מבחינה התפתחותית.

דבר נוסף מאוד חשוב שמוטל על משרד החינוך – עליו לוודא כי כלי האבחון שעומדים לרשותו או לרשות אותו גוף מקצועי שעובד עימו, יהיו חייבים לכלול התייחסות למאפיינים הרב תרבותיים הייחודיים לאוכלוסיות השונות המרכיבות את החברה הישראלית (ראו לדוגמא התייחסות בעמודים 1-5, ועמודים 33–35 בהתאם למספרי העמודים של המאמר עצמו) כדי לעמוד במדויק על הקשיים של הילדים ולאפשר מענה טיפולי מתאים, אחרת האבחון יהיה שגוי ולא ישקף כלל את מצבו האמיתי של הילד, וכל זאת רק בשל חוסר ההתייחסות לפן התרבותי שלהם.

המסלול הזה שעל משרד החינוך לדבוק בו, חייב להיות גם מעוקר מכל תוכן ועיקר מכל מה שקשור לתיוגים ולתוויות של "הפרעות קשב וריכוז", חינוך מיוחד, ועוד, ופשוט להתחיל לעבוד עניינית על כל תחום שדורש חיזוק ואימון.

אני מאמינה שרבים מהילדים שנמצאים היום במסגרות השונות של הגן ובית הספר, הם בעלי קשיים התפתחותיים מסוגים שונים כולל אלו בתחום הרגשי, אשר משתנים בחומרתם ובעוצמתם, ובשימוש בגישה המניעתית באוריינטציה הרב – תרבותית, תהיה הזדמנות לכולם, מבלי להרגיש חריג בכך, להיעזר בתגבור מתאים אשר יהיה מוצע במסגרת הגן ובמסגרת הבית ספרית. זה יהיה ה"נורמלי", ולא יהיה דבר כזה "מיוחד", שהרי כל ילד הוא בעצם יחיד ומיוחד בפני עצמו.

בצורה הזו נימנע עומס עתידי מיותר על מערכת החינוך וגם בזו של המסגרת הקהילתית. לא יהיו קשיים נרחבים וגדולים בהוראה לתלמידים עם לקויות למידה, בעיות התנהגות ובעיות התפתחותיות נוספות בקנה מידה כפי שאנו עדים להם היום.

נמנע גם את יחסם המוטה וכן המוטעה של אנשי החינוך לכל אותם ילדים בעלי לקויות התפתחותיות בדרגות חומרה משתנות, שעם עזרה מתאימה יוכלו הם להשתלב לא פחות טוב משאר הילדים בכיתה, ושלא תמיד הם אשמים בכל מיני תקריות שקורות בכיתה ו/או בהפסקה. כי למרות שלא יודו בכך בפה מלא אנשי החינוך (וגם ההורים עצמם), מאוד קל להיטפל לאותם ילדים שסומנו מראש כבעייתיים.

כמו כן, הדבר יעזור גם למנוע או לכל הפחות להקטין משמעותית את הצורך בהפרדת הילדים למסגרות של חינוך מיוחד (זה יקרה רק במקרים קיצוניים ביותר שבהם לא ניתן יהיה לעזור במסגרת הבית ספרית והקהילתית), והם ישארו במסגרת הנורמטיבית, הרגילה, עם חבריהם ויהיו ככל הילדים.

נמנע בכך גם את השימוש המסיבי והמזיק של מתן התרופות שמטרתן להרגיע את הילדים, משום שאין באמת צורך להרגיע אותם, אלא פשוט זקוקים הם לחיזוק בתחומים שבהם הם חלשים יותר, תוך שימוש בחדשנות אמיתית בהעברת חומר ההוראה, בניהול הכיתה בצורה נכונה, ובאמונה ביכולותיהם, ובכך נמנע גם בעיות נוספות שעלולות להיות כתוצאה מהשימוש בתרופות אלו.

ובתמורה נקבל ילדים שהמערכת החינוכית מכירה במסוגלות שלהם, שמאמינה בהם, וכתוצאה מכך הם גם יאמינו בעצמם. הם יהיו ילדים שמחים, בטוחים בעצמם, וברבות השנים הם יהפכו גם למבוגרים כאלה, ויוכלו לתרום לחברה הישראלית באיכות שלהם, בפיתוח הכלכלה ובשימוש דוגמא לרבות ממדינות העולם.

כיצד דברים אלו יכולים להיות מיושמים בפועל? על כך בחלק השני – "לצעוד בדרך חדשה"