בהמשכו של הפוסט הקודם שם הבאתי לכם דוגמא לכמה אפשרויות שיכולות להסביר מדוע רק נראה שלילד ישנה בעיה של " הפרעות קשב וריכוז", אך בפועל בעייתו קשורה בעצם למקור אחר, אז אותו ילד גדל, וכל אותן ההתנהגויות שהוא סיגל לעצמו כשהיה יותר קטן בשל אותן נסיבות שפירטתי עליהן בפוסט הקודם – התנהגויות שהיו מה שנקרא "בקטנה" והתרחשו בבית ו/או במסגרת הגן, כעת משנכנס לבית הספר, הן מתחילות להתעצם ומתחילות יותר להשפיע עליו ועל מי שנמצא מסביבו – חברים, מורים, הורים. נראה שהילד לא רגוע, לא שקט, ואף יותר תזיזתי ומציק.

בבית הספר נוכל לראות ביטוי לזה אולי בשל כך שלא מוצא עניין בלימודים. אולי גם כי הוא מתקשה בלימודים (דילסקציה, חוסר באסטרטגיות למידה..), או שנושא הויסות החושי טרם התייצב וזה ממשיך לתת את אותותיו ולהופכו ללא רגוע.

ובנוסף, כל אותם הגירויים שהוא נחשף אליהם מבחינת הטכנולוגיה שעומדת זמינה לו (סלולרי, טאבלט, מחשב…), רק הולכים ומתגברים ככל שהוא נחשף ליותר תכנים ומשחקים שונים במדיה הדיגיטלית, וגורמים לו בלי להיות מודע לזה אפילו, לחפש אחריהם במסגרת בית הספר וגם מחוצה לו, כי המוח שלו זקוק לזה – הוא הפך כבר מכור לכך.

ובזמן שהוא נמצא בשעות היום במערכת החינוך, ושכל הגירויים הללו לא מסופקים לו בעוצמה ובתדירות שמוחו דורש, אז היכולת שלו להתעניין במה שבית הספר מציע לו (שכאמור לא מתאים את עצמו לצרכים המשתנים של הילדים) הולך ופוחת.

לכך מתווסף עוד נתון שקשור להיקף הפעילות הספורטיבית שהוא זקוק לה (אפילו בלי שמרגיש בה צורך) בשל שעות המסך הרבות שהוא חשוף אליהם (סלולרי, טלויזיה ומחשב) שהן לא גודלות בהתאמה בבית הספר ולעיתים גם לא בשעות הפנאי שלו, וגם אלמנט זה נותן את אותותיו ובא לידי ביטוי בחוסר שקט.

והתמונה אז שמתקבלת היא של ילד עם "בעיות בריכוז",  מופרע בהתנהגות", או מה שנקרא "ילד בעייתי", שמקשה על מערכת החינוך להתמודד איתו, וגם ההתמודדות של הורים עצמם איתו היא לא קלה בעבורם, והוא לכן מתחיל להיות מטופל אצל כל מיני מטפלים מסוגים שונים.

בנוסף, עצם קבלת תוצאות האבחון שלו על ידי אנשי מקצוע יודעי דבר והמלצתם על טיפול תרופתי, גורם להוריו להמשיך לקבל חיזוק לכך שמשהו באמת לא בסדר עם בנם, שהרי בהתאם לטובי המטפלים והמאבחנים הוא באמת "חולה" וזקוק לתרופה.

ומה שקורה אצל אותו ילד, זה שהוא חש היטב איך כולם מתייחסים אליו ורואים אותו, וזה מחלחל לתוך נפשו, ובהדרגה זה גם פוגע בו – ההערכה העצמית שלו מתחילה לאט לאט לרדת. הוא מתחיל גם לא להאמין בעצמו, ואף להשתכנע שבאמת יש לו בעיה רצינית ושמחייבת טיפול תרופתי.

וכך נוצר בעצם מצב של מעגל סגור שאף אחד לא יודע איך אותו ילד יכול (אם בכלל) לצאת מזה, והוא בעצמו לא יודע איך ואם בכלל המצב יכול להשתפר, במיוחד כשהוא שומע שכולם מסביב, כולל אנשי המקצוע השונים – המורים שלו, הרופאים שמטפלים בו, אומרים לו ולהוריו שיש לו בעיה.

ולמרות שזה לא באמת המצב האמיתי של הילד, כלומר בעייתו היא לא באמת כה חריפה ביסודה, אלא הוא פשוט קורבן מצער של הנסיבות השונות, שאם היו מטפלים בכל אותם מרכיבים, היו רואים שהם אלו בעצם שאחראיים להביא את בעייתו להיראות כה גדולה, אמיתית וחמורה.

והדבר הכי נורא בכל הסיפור הזה – שברגע שהוא מתחיל לקחת את הריטלין, אז בדיוק כמו נבואה שמגשימה את עצמה, מצבו מתחיל להחריף, ואותה בעיה לכאורה – זו שכולם אמרו שיש לו אותה – לא רגוע, לא מרוכז, היפר.. אז היא הופכת להיות כבר באמת בעיה אמיתית שלו כי גופו, מוחו ונפשו יוצאים מאיזון.

למעשה, למרות שנראה אפילו במצבים מסוימים שהריטלין "עוזר", בעצם בעייתו רק תופחת למימדים גדולים עוד יותר, שכן הילד מתמודד עם תופעות לוואי שונות, והכל חוזר חלילה בעוד כדור שהילד נוטל, וכך הלאה.

בשורה התחתונה – הילד הזה הוא למעשה תוצר כושל של כל הנסיבות שפורטו – של חוסר חינוך נכון שאמורים לספק לו הוריו, ולא בכוונת מזיד, אלא בשוגג – מתוך כך שהם אוהבים אותו ורוצים בשמחתו, אך בפועל הם אינם יודעים כיצד לנהוג בו נכון, ואף גם לא הלכו לקבל את ההדרכה המתאימה לכך. או שכן קיבלו את ההדרכה לכך, אבל לא פועלים אחריה בעקביות איתו.

והוא גם תוצאה של מערכת החינוך שלא השכילה להבין שהיא בעצמה שחקנית חיזוק שמחריפה את הבעיה כי היא לא מנגישה את החומר בצורה אחרת – בצורה חווייתית, של משחק ותנועה, ומתן חינוך קודם כל של ערכים ומשמעות, ורק אח"כ מתן השכלה.

כמו כן, הילד הוא גם תוצר של ליקוי באחריות שמגלה מערכת החינוך כלפי הילדים בשל העובדה שבמרבית המקרים היא עצמה נעדרת בכלים הנכונים כיצד להתמודד עם אותם ילדים מבחינת חינוך ומשמעת, וכיצד עליה לנהל נכון את הגן או את הכיתה, או שבשל עייפות "החומר" – עייפות מצד המורים ואנשי החינוך עצמם וחוסר רצון להתמודד באמת עם בעיות משמעת שדורשות לא מעט התייחסות, פעולה, נחישות והרבה אנרגיה שמופנית לשם.

והילד הוא גם תוצר כושל של כל אנשי הטיפול שלא בוחלים באמצעים התרופתיים והופכים את אותו מילד בריא בסך הכל לצרכן של תרופות מסוגים שונים, כבר מגיל צעיר, כולל יצירת סימפטומים נוספים שתוצאתם נובעות מאותם תרופות שנועדו להרגעתו, שגם בעבורן נרשמות לו עוד תרופות, וכן הלאה.

וכל זה מבלי לדבר על נושא התיוג של הילד: הוא הופך לילד מופרע קשב, ילד עם בעיות התנהגות וכו' – תווית ש"נדבקת" לו בעל כורחו ומלווה אותו שנים רבות, וכמובן כל אותם מרכיבים אחרים שעליהם כתבתי.

וישנו עוד מרכיב אחד מאוד חשוב שיכול להסביר גם הוא את היקפה הנרחב של "הפרעת קשב והריכוז" והוא – האבחונים השגויים שנעשים בשל מרכיבים תרבותיים שלא נלקחים בחשבון.