באופן אישי אני מאמינה שמתן ריטלין לילדים (ובכלל זה אני מחשיבה את כל התרופות האחרות ממשפחה זו), מסב נזק רב ביותר למוחם שעדיין מתפתח, והשימוש בו כולל תופעות לוואי בדרגות שונות של חומרה. ואפילו אם נניח שמוחם לא היה מתפתח עוד, מדובר על מתן סם לכל דבר כמו זה שמוגש בצורת הריטלין, ובמיוחד אם תבדקו היטב – תגלו שריטלין דומה מאוד באופן פעולתו על המוח כמו שעושה הקוקאין.
לריטלין יש גם שימושים אחרים בשל כך שבבסיסו הוא לא תרופה מרגיעה, אלא ההפך מזה = ריטלין הינו חומר מעורר, ממריץ. האם ידעתם שריטלין מהווה טיפול תרופתי למי שסובל מנרקולפסיה בשל היותו חומר מעורר?
כמו כן, בשל כך שמדובר בילדים שלנו ובחיים שלהם, והם מצידם סומכים עלינו ההורים בתור היותנו המבוגרים האחראיים, שנעשה באמת דברים לטובתם, האם לא מן הראוי לשקול בכובד ראש נושאים מהותיים שכאלה כמו מתן תרופות, ולא מדובר על תרופות פשוטות, אלא אחרי הכל מדובר בתרופות פסיכיאטריות?
האם באמת ובתמים אנחנו מקדישים לנושא זה של הטיפול התרופתי מחשבה נוספת, או שמא, הרצון שלנו כהורים שהילד ישתלב במערכת החינוכית בלי בעיות, ושנקבל ממנו שקט תעשייתי מבלי לעמול על כך בחינוך מתאים, בהקניית הרגלי למידה והתנהגות, ובמתן מענה לקשיים האובייקטיבים שלו הן מבחינה התפתחותית והן אקדמית – לימודית, גובר על הכל?
האם זו סיבה מספיק טובה שהוא יתחיל לצרוך תרופות פסיכיאטריות כדוגמת הריטלין, שבוודאי שהם לא משחק ילדים, ואשר ידוע שעובדות ישירות על המוח, ומשהו שם בודאי משתנה לאחר נטילת תרופה זו ולעולם לא יחזור להיות כמו שהיה לפני?

אומנם הריטלין ודומיו הם חומרים ממריצים, אבל גילו שאצל ילדים זה גורם להם לרגיעה מסוימת, אבל תופעה זו של "רגיעה", ניתן למצוא אותה על רצף מסוים – לחלקם זה כאמור גורם להם להיות (כביכול) רגועים במידה מסוימת, חלקם נראים קצת מדוכאים או במצב של עצבות, ויש כאלו אפילו שזה הופך אותם כמו ל"זומביים", ועוד תופעות שונות, אך כאשר אותו חומר מתחיל להתנדף מהגוף, ההשפעה האמיתית שלו – הממריצה, מתחילה לעבוד, ואז נראה את "תופעת הריבאונד" – הילדים נראים כחסרי רסן, פקעת עצבים, היפראקטיביים ועוד.

ואז מה אומרים להורים?  "אתם רואים איך הילד שלכם בלי הכדור? לכן חשוב מאוד שהילד יקח את הכדור כי הוא מאוד עוזר לו להירגע" – כך בעצם ישנו מעגל קסמים שנראה שבלי הכדור התנהגות הילד תהיה בלתי נשלטת והוא גם לא יהיה רגוע ומרוכז, ועם כדור – כן.

רק שהאמת היא שהכדור הוא זה שבעצמו גורם לתופעות הללו של העצבנות יתר וחוסר השקט המוגבר ולא כי ככה בדיוק מצבו של הילד היה מלכתחילה. ואם היה מדובר גם בילד עם טמפרמנט תזזיתי יותר, הרי שמצבו המקורי (עוד לפני שהתחיל לנטול ריטלינים למיניהם), החמיר הרבה יותר לאחר השימוש בריטלין ודומיו.

נוסף על תופעות הלוואי של העצבנות וחוסר השקט שרק הולכים ומתגברים כשההשפעה של הריטלין מתחילה לרדת, ישנם מצבים בהם גם מתפתחים בעיות נוספות בשל השפעת הכדור – תופעות לוואי כמו חרדות או חוסר יכולת של הילד להירדם, ואז אומרים אנשי המקצוע למיניהם – הנוירולוגים, הפסיכיאטריים, שיש לנטול עוד כדורים לטיפול באותם תופעות הלוואי, שכאמור נובעות מעצם נטילת הריטלין.

ובלי לשים לב, הילד הופך מגיל צעיר לצרכן של כדורים פסיכיאטריים על לא עוול בכפו, והוא עלול גם בעתיד להמשיך לצרוך סוגים שונים של כדורים פסיכיאטריים רק בשל כל הנזק שנגרם לו כשהיה קטן, והגוף שלו הופך להיות מכור אליהם, וגם הביטחון העצמי שלו מושפע בהתאם – כי הילד בעצמו מתרגל לחשוב שבלי הכדור הוא לא יצליח, וכך נוצר אצלו הפחד לתפקד בלעדיו.

כלומר לאותה ההתמכרות הפיזיולוגית ולתופעות הלוואי השונות, מתווספת ההתמכרות הרגשית – על כך ועוד תוכלו להמשיך לקרא פה – The Addicted Generation.

ולסיום, אני מרגישה חובה לשים פה את הראיון של ד"ר ריקרדו שטיינבאום – פסיכיאטר ישראלי חושף את האמת על ריטלין – הראיון המלא! וכן לינק לאתר שמאגד בתוכו כל מיני כתבות חשובות בנוגע לריטלין.

כעת, לאחר שסקרתי גורמים שונים שיכולים לתרום לא מעט לניראות הרחבה של "הפרעת הקשב והריכוז" כפי שאנו עדים לה היום, אני רוצה לתאר לכם תמונה מסוימת שאנו מוצאים בבתים רבים (בעוצמה כזו או אחרת) שמשקפת איך אותה 'הפרעת קשב וריכוז' נוצרת מסך כל המרכיבים שעליהם דיברתי בחלקים הקודמים – "מקרה לדוגמא – כיצד נולדת לה "הפרעת קשב וריכוז?"